תשלומי אגרה ששולמו לעיריה, ע"ס פטור שלא כדין אינם מזכים בהשבה

השופט רון סוקול :

מבוא

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, כב' השופט א' טובי, בת"א 1841/04 מיום 4.7.2006, ולפיו חויבה המערערת (להלן גם: "העירייה") להשיב למשיבה תשלומי אגרת פינוי אשפה שנגבו ממנה בשנים 1998-2001.

2.         המשיבה היא עמותה רשומה אשר החזיקה ומחזיקה בנכס המצוי ברחוב אדם הכהן בחיפה ומשמש כבית אבות ובית החלמה לקשישים עצמאיים, תשושים וסיעודיים המכונה "בית דינה". במשך שנים ארוכות ועד לשנת 2000 הופטרה המשיבה מתשלום ארנונה עירונית בגין הנכס האמור. הפטור ניתן למשיבה מכוח הוראות פקודת מסי העירייה ומסי ממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"), אף כי לא הוברר על-פי אילו מהוראות הפקודה ניתן הפטור.

            החל בשנת 2001 בוטל הפטור שניתן למשיבה, והיא חויבה בארנונה מלאה עבור הנכס.

3.         בהתאם לסעיף 27 לחוק העזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק העזר"), דרשה המערערת מהמשיבה לשלם אגרת פינוי אשפה (להלן: "האגרה"), בשיעור השווה לשליש מהארנונה שממנה הופטרה.

סעיף 27(ב) הטיל את חובת תשלום האגרה על כל מחזיק שהופטר מתשלום ארנונה עירונית:

בעד פינוי אשפה בידי המפקח או בידי מי שעובד מטעמו, ישלם מחזיק ששוחרר או קיבל פטור על פי דין מתשלום ארנונה כללית, לקופת העיריה אגרה שנתית בשיעור של 1/3 מסכום הארנונה הכללית שהיה חייב בתשלומה אלמלא השחרור או הפטור כאמור; בסעיף קטן זה, 'מחזיק' ו'ארנונה כללית' - כמשמעותם בפקודת העיריות.

אין חולק כי בשנים 1998-2000 שילמה המשיבה לעירייה עבור אגרת פינוי אשפה סך של 210,525 ש"ח.

4.         ביום 27.3.2000 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון ברע"א 1816/07 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16, שקבע כי אגרת פינוי האשפה היא במהותה ארנונה, ועל כן גוף הפטור מתשלום ארנונה, יופטר גם מתשלום האגרה.

5.         בעקבות פסק הדין הגישה המשיבה לעירייה דרישה להשבת תשלומי האגרה ששולמו מכוח חוק העזר, ומשדרישתה סורבה, הגישה את תביעתה לבית משפט קמא. התביעה התייחסה אך ורק ל-3 שנים - 1998-2000, שכן המשיבה סברה כי תביעות להשבה בגין תשלומים ששולמו קודם לכן התיישנו.

6.         העירייה מצדה התנגדה להשבה, ואף הגישה תביעה שכנגד לתשלום ארנונה בגין השנים 1998-2000. בתביעתה טענה העירייה כי המשיבה לא הייתה זכאית לפטור מתשלום ארנונה, וכי הפטור שהוענק לה ניתן עקב טעות. סכום הארנונה שתבעה המשיבה היה 797,835 ש"ח. בתביעה שכנגד טענה העירייה כי המשיבה זכתה בעבר לפטור על-פי סעיף 5(י) לפקודת הפיטורין. בשנת 2000 נערכה בדיקה של הפטורים שניתנו לגופים שונים ובהם המשיבה, ונמצא כי המשיבה אינה עומדת בתנאים לקבלת הפטור.

7.         בבית משפט קמא נדונו שתי התביעות במאוחד. בהסכמת הצדדים הוגשו סיכומי טענות ומסמכים ללא הגשת תצהירים וללא חקירות.

            בית משפט קמא קבע, לאור פסק הדין ברע"א 1816/97 הנ"ל, כי "לא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך, שנכס הפטור מארנונה כללית אינו יכול להיות מחויב באגרת פינוי אשפה, וחיוב כאמור, ככל שייעשה כאשר הפטור עמד בתוקפו, משולל יסוד ונעשה שלא כדין". כן קבע כי על-פי ההלכה, מקום שאגרה נגבתה שלא כדין, יש להשיבה.

            עוד קבע בית המשפט כי הפטור שניתן למשיבה לא היה בלתי-חוקי, אלא "זהו מקרה מובהק של שיקול דעת שגוי שהוביל לתוצאה שאפשר ואינה נכונה, אך אין לומר עליה כי היא חסרת נפקות ותוקף ובטלה מעיקרא".

            בית המשפט מצא כי הואיל ומדובר בטעות בשיקול דעת שאינה נובעת מהתנהגות או ממעשה של המשיבה, אין מקום להכיר בביטול רטרואקטיבי של הפטור ובהטלת חיוב רטרואקטיבי בארנונה.

            לאור האמור דחה בית המשפט את תביעתה של העירייה מחד וקיבל את תביעת המשיבה במלואה מאידך.

            העירייה חויבה להשיב למשיבה את מלוא תשלומי האגרה ששולמו על-ידיה בסך משוערך ליום הגשת התביעה של 350,583 ש"ח. כן חויבה העירייה לשאת בהוצאות המשיבה.

8.         בערעורה בתיק זה תוקפת העירייה אך ורק את החלטת בית משפט קמא לחייבה להשיב למשיבה את סכומי האגרה ששילמה, ואינה מערערת על דחיית תביעתה לחייב את המשיבה בתשלומי ארנונה.